כניסה מפייסבוק
הצטרפו חינם
מצא אותנו בפייסבוק
הכרויות ופנאי
הכרויות ופנאי > בידך אפקיד רוחי
 
רק דבר אחד חסר. משהו קטן. אבל כל כך גדול שבלעדיו את מרגישה שכל שאר הדברים שווים כקליפת השום. בן זוג. בעל. גבר בחיים שלך. ופתאום את עומדת מול קיר אטום. חומת ברזל בלתי עבירה, שכל הכשרונות, ההצלחות, הכסף שלך, לא מגרדים בו אפילו מילימטר.
הרב יוני לביא | פורסם: 20/11/13 12:12

אין מה לומר, את מסודרת בחיים. סיימת כבר תואר שני. בשנתיים האחרונות את עובדת במקום נחשק ומרוויחה סכום שסוחט קריאות התפעלות מכל החברות שלך. את שוכרת דירה במיקום מצוין בירושלים. מוכשרת, שנונה, נראית מצוין. פשוט לקנא בך. מה עוד אפשר לבקש בשביל בחורה בת עשרים ותשע, אה?

רק דבר אחד חסר. משהו קטן. אבל כל כך גדול שבלעדיו את מרגישה שכל שאר הדברים שווים כקליפת השום. בן זוג. בעל. גבר בחיים שלך. ופתאום את עומדת מול קיר אטום. חומת ברזל בלתי עבירה, שכל הכשרונות, ההצלחות, הכסף שלך, לא מגרדים בו אפילו מילימטר. כמה דמעות זה הוציא ממך, כמה לילות בלי שינה, כמה תפילות סוערות.

ופתאום ברגע של משבר, כשהכאב עוטף אותך ומאיים להטביע, מפציעה במוחך הארה קטנה שמזריחה אור בהיר על פני כל אופק החיים שלך. את לא שונה בזה מאחרים. זו נטיה אנושית מוכרת. כשהכול טוב וזורם, כשכל מה שאת נוגעת בו הופך לזהב, נדמה לך שאלוקים פשוט...מיותר. את מסתדרת מצוין בלעדיו, ויכולים לעבור ימים שלמים מבלי שתחשבי עליו, תדברי אליו, תרגישי שאת תלויה בו. ואז פתאום זה קורה. משהו קטן שמתחיל לחרוק ומאיים להפיל את כל מגדל הקלפים המרהיב שאת והאגו שלך בניתם. ואז את נזכרת עד כמה הכול אשליה. עד כמה באמת את תלויה בו. לגמרי.

ופתאום הלב נפתח. מעין הדמעות מתחיל לנבוע והבכי שוצף ושוטף את כל הסלעים שהצטברו בנהר החיים שלך. ואת יוצאת אחרי הטלטלה הזו נקיה, ישרה, מטוהרת. חזרת לעצמך. באמת. ומהלב, שדם חדש זורם בו, יוצאות המילים ועולות ישר לרקיע "סליחה, אבא, סליחה. אני זוכרת אותך. בבקשה אל תשכח אותי. אני לא צריכה להוסיף עוד מילה. אתה הרי כבר יודע בדיוק מה אני כל כך צריכה...".

 

 

הטקסט שאת/ה מצטט/ת:

אין מה לומר, את מסודרת בחיים. סיימת כבר תואר שני. בשנתיים האחרונות את עובדת במקום נחשק ומרוויחה סכום שסוחט קריאות התפעלות מכל החברות שלך. את שוכרת דירה במיקום מצוין בירושלים. מוכשרת, שנונה, נראית מצוין. פשוט לקנא בך. מה עוד אפשר לבקש בשביל בחורה בת עשרים ותשע, אה?

רק דבר אחד חסר. משהו קטן. אבל כל כך גדול שבלעדיו את מרגישה שכל שאר הדברים שווים כקליפת השום. בן זוג. בעל. גבר בחיים שלך. ופתאום את עומדת מול קיר אטום. חומת ברזל בלתי עבירה, שכל הכשרונות, ההצלחות, הכסף שלך, לא מגרדים בו אפילו מילימטר. כמה דמעות זה הוציא ממך, כמה לילות בלי שינה, כמה תפילות סוערות.

ופתאום ברגע של משבר, כשהכאב עוטף אותך ומאיים להטביע, מפציעה במוחך הארה קטנה שמזריחה אור בהיר על פני כל אופק החיים שלך. את לא שונה בזה מאחרים. זו נטיה אנושית מוכרת. כשהכול טוב וזורם, כשכל מה שאת נוגעת בו הופך לזהב, נדמה לך שאלוקים פשוט...מיותר. את מסתדרת מצוין בלעדיו, ויכולים לעבור ימים שלמים מבלי שתחשבי עליו, תדברי אליו, תרגישי שאת תלויה בו. ואז פתאום זה קורה. משהו קטן שמתחיל לחרוק ומאיים להפיל את כל מגדל הקלפים המרהיב שאת והאגו שלך בניתם. ואז את נזכרת עד כמה הכול אשליה. עד כמה באמת את תלויה בו. לגמרי.

ופתאום הלב נפתח. מעין הדמעות מתחיל לנבוע והבכי שוצף ושוטף את כל הסלעים שהצטברו בנהר החיים שלך. ואת יוצאת אחרי הטלטלה הזו נקיה, ישרה, מטוהרת. חזרת לעצמך. באמת. ומהלב, שדם חדש זורם בו, יוצאות המילים ועולות ישר לרקיע "סליחה, אבא, סליחה. אני זוכרת אותך. בבקשה אל תשכח אותי. אני לא צריכה להוסיף עוד מילה. אתה הרי כבר יודע בדיוק מה אני כל כך צריכה...".

 

 


הרב יוני לביא, 20/11/13 12:12
תגובתך:
! דווח למנהל האתר
 
תגובות, דעות, המלצות
 
עדיין אין תגובות.