כניסה מפייסבוק
הצטרפו חינם
מצא אותנו בפייסבוק
הכרויות ופנאי
הכרויות ופנאי >

אי אפשר להסביר במילים!

 
"אני דור 3 לניצולי שואה משני הצדדים. לצערי את הסבים לא זכיתי בכלל להכיר, הם נפטרו כשהייתי תינוקת. ובבית לא דיברו על זה בכלל וזה מה שבעצם יצר אצלי את הסקרנות לדעת ולהבין מה קרה שם.."
חגית לפידות - מרצה ביד ושם ומדריכה קבוצות במסעות בפולין | פורסם: 08/04/21 16:09

רקע על עצמך, שם, גיל, במה את עוסקת?  

 

היי נעים מאוד, חגית לפידות, גרושה בת 51, חרדית, מאזור ירושלים. מרצה ביד ושם ומדריכה קבוצות במסעות בפולין. רואה בעבודה שלי שליחות גדולה, בהעברת הזיכרון ושימור נושא השואה. מאוד מאמינה ומחוברת למה שאני עושה.נוגעת בזיכרונות ומנציחה נשמות שנהרגו על קידוש ה'. מאוד מסורה וחמה, קשורה למשפחה ולילדים. אוהבת את החיים , אשת שיחה, מלאה בעומק ורגש.

 

 

איך הגעת לזה? 

 

אני דור 3 לניצולי שואה משני הצדדים. לצערי את הסבים לא זכיתי בכלל להכיר, הם נפטרו כשהייתי תינוקת. ובבית לא דיברו על זה בכלל וזה מה שבעצם יצר אצלי את הסקרנות לדעת ולהבין מה קרה שם. יש לי תחושה קשה של פספוס והחמצה, לא שאלתי שאלות ועד היום אני מצטערת על זה. ברור לי כי אם הם היו היום בחיים, לא הייתי מניחה לזה, זה זהב אנושי של זיכרון ולב. 

 

 

האם היה מקום לאהבה ויצירת זוגיות בזמן השואה?(כשהפרידו בין גברים לנשים)

 

היו אנשים ששלו את עצמם בזמן השואה האם להתחתן ולהביא ילדים, למציאות שאין בה חיים ואין יכולת לשרוד בתנאי מחייה בסיסיים. היו גטאות שהנאצים גזרו לא ללדת ילדים ומי שהייתה בהריון הייתה בסכנת חיים ממשית. יש סיפור מאוד מיוחד ומרגש על זוג בשם יוסף ורבקה באו שהכירו והתחתנו בזמן השואה במחנה פלאשוב, אחד המחנות הקשים ביותר. בגלל שהם היו בהפרדה, יוסף הוברח למחנה של הנשים, מחופש לאישה. ושם אחת הנשים קידשה וחיתנה אותם, כי לא היה שם שום רב או גבר וזה אחד הסיפורים היפים ביותר שאני מכירה. 

האם יש ניצולת שואה שנקשרת אליה באופן אישי בעקבות היכרות?

 

כן, סבתא שלי מצד אמא. סבתא מרים היא דמות מופת, מלאה באצילות, חכמה אהבה וחמלה. שאבתי ממנה המון.

 

היא הייתה במחנה טרנסניסטריה צ'רנוביץ ברומניה. ואחת העבודות שהייתה עושה שם, לאסוף תפו"א בשדות לשקים כבדים. בחורה רזה וצנומה בת 16, סחבה לפחות 30 קילו אם לא יותר. יום אחד, כשהיא הגיעה לשקילה, הקצין הגרמני שם לב שהיא לא הגיעה למכסה הנדרש, ומעט תפוחי אדמה היו חסרים לה, בכעס ועצבים הוא הוציא את השוט שלו ונתן לה מכות חזקות ונמרצות בגב. הוא פגע לה בחוליות, כל החיים שלה היא סבלה והתייסרה מכאבי גב מהמכות האלה שרק הלכו והתעצמו עם הגיל. 

 

היא ידעה לבשל טוב מאוד וזה מה שעזר לה לשרוד ולהציל את עצמה. אחרי העבודה בשדות היא הייתה מבשלת לקצין גרמני בכיר מרק עוף שהיה משבח אותה שבחיים הוא לא טעם מרק כזה. היא הייתה צדיקה, היא קיבלה על עצמה, לא לאכול טריפות. היא הרגישה שזאת הייתה הזכות שלה.שבגלל ששמרה על כשרות בזמן השואה ולא אכלה טרף, כל מה שהייתה מבקשת בהדלקת נרות היא הייתה מקבלת. 

 

בארץ אחרי המלחמה היא התחתנה, אמא שלי היא בת יחידה. היא  הייתה אחות במשך 40 שנה בבית חולים לנפגעי נפש. וכל פעם שהייתה מגיעה למקום העבודה כל החולים היו מחכים לה במבט מלא געגועים ואהבה. לא הבנתי אחרי מה שעברה מאיפה היא מצאה בתוכה כל כך הרבה כוחות ואור להרעיף עליהם כזאת אהבה ונתינה. 

                                

 

 

לסיום, ציטוט/ משפט מרכזי שמעורר בך רגש וכח להמשיך את המורשת שלהם.

 

פרל בניש- ניצולת שואה שכתבה את הספר "הרוח שגברה על הדרקון." תמיד הייתה אומרת לי בטלפון: "חגית את צריכה לזכור: מי שנותן הוא חי. מי שלא נותן, לא חי." גם בתקופת השואה חיפשנו איפה לתת ולעזור, פרוסת לחם, טיפות מים. וזה הכח שנתן לנו משמעות וערך והחזיק אותנו בחיים. 

 

ומה שקרה שם? אי אפשר להסביר במילים, כי הטירוף שהתחולל שם לא מניח את הדעת. אך מה שברור מעל כל צל של ספק, שהנאצים היו חדורי מטרה להשמיד כל יהודי, עד היהודי האחרון, ולכן מוטל עלינו לגלות אהבה וחמלה כלפי הזולת. אסור לנו לוותר על אף יהודי בכל המובנים, כי כל אדם יהודי הוא עולם ומלואו.

הטקסט שאת/ה מצטט/ת:

רקע על עצמך, שם, גיל, במה את עוסקת?  

 

היי נעים מאוד, חגית לפידות, גרושה בת 51, חרדית, מאזור ירושלים. מרצה ביד ושם ומדריכה קבוצות במסעות בפולין. רואה בעבודה שלי שליחות גדולה, בהעברת הזיכרון ושימור נושא השואה. מאוד מאמינה ומחוברת למה שאני עושה.נוגעת בזיכרונות ומנציחה נשמות שנהרגו על קידוש ה'. מאוד מסורה וחמה, קשורה למשפחה ולילדים. אוהבת את החיים , אשת שיחה, מלאה בעומק ורגש.

 

 

איך הגעת לזה? 

 

אני דור 3 לניצולי שואה משני הצדדים. לצערי את הסבים לא זכיתי בכלל להכיר, הם נפטרו כשהייתי תינוקת. ובבית לא דיברו על זה בכלל וזה מה שבעצם יצר אצלי את הסקרנות לדעת ולהבין מה קרה שם. יש לי תחושה קשה של פספוס והחמצה, לא שאלתי שאלות ועד היום אני מצטערת על זה. ברור לי כי אם הם היו היום בחיים, לא הייתי מניחה לזה, זה זהב אנושי של זיכרון ולב. 

 

 

האם היה מקום לאהבה ויצירת זוגיות בזמן השואה?(כשהפרידו בין גברים לנשים)

 

היו אנשים ששלו את עצמם בזמן השואה האם להתחתן ולהביא ילדים, למציאות שאין בה חיים ואין יכולת לשרוד בתנאי מחייה בסיסיים. היו גטאות שהנאצים גזרו לא ללדת ילדים ומי שהייתה בהריון הייתה בסכנת חיים ממשית. יש סיפור מאוד מיוחד ומרגש על זוג בשם יוסף ורבקה באו שהכירו והתחתנו בזמן השואה במחנה פלאשוב, אחד המחנות הקשים ביותר. בגלל שהם היו בהפרדה, יוסף הוברח למחנה של הנשים, מחופש לאישה. ושם אחת הנשים קידשה וחיתנה אותם, כי לא היה שם שום רב או גבר וזה אחד הסיפורים היפים ביותר שאני מכירה. 


חגית לפידות - מרצה ביד ושם ומדריכה קבוצות במסעות בפולין, 08/04/21 16:09
תגובתך:
! דווח למנהל האתר
 
תגובות, דעות, המלצות
 
עדיין אין תגובות.