לאט לאט האור זרח לנו על המצח!

לשאלה איך יצחק ואני הכרנו אפשר לענות כך:

יצחק שלח לי הודעה באתר שליש גן עדן, אני בדיוק הייתי בקשר מזדחל עם בחור שבסופו של דבר הגיע למבוי סתום. 

נתתי לעצמי לנוח שבוע/ שבועיים ואז שלחתי הודעה ליצחק שאני פנויה. הוא גם היה פנוי, החלפנו טלפונים, קבענו להפגש ולאט לאט האור זרח על מצחנו. 

הבעייתיות בתיאור הזה שאין בו את שנות ההמתנה והגעגוע..

את הציפייה הדרוכה שהגיעה עם כל שיחת טלפון,

את האכזבה, את שברונות הלב, את המאמץ לפגוש ולהפגיש.

אין בו את שעות השיטוט באתרי היכרויות בריפרוף מנוכר על פרופילים גנרים כשההתנכרות שלי כלפי עצמי הולכת וגוברת. היאוש וחוסר האמונה, החטטנות העצמית: מה לא טוב בי? למה לא רוצים אותי? מי בכלל ירצה? את הבוקר ספוג הדמעות ההוא אחרי שבחור שחשבתי שאהבתי נפרד ממני עם המילים הקשות על עצמי שהטחתי בי ובאימי הכואבת את כאבה של בתה. 

ואין בו את השעות היפות של ההליכה אלי, אל מרכז הכובד הפנימי.. 

את הבחירה בחיים, בגדילה, למידה אישית וחברתית, בחירה בחיים ברגעים קטנים כמו לצאת לבילוי, לטוס לחו"ל, לפגוש אנשים, לחייך לתינוק בעגלה וברגע גדול ומשמעותי של הבנה שאני רוצה להפסיק להיות מתה מהלכת ולקום מהעפר שזרקתי את עצמי אליו. 

ובתוך התהליך של ההבראה העצמית ההודעה של יצחק הגיעה אלי והיה בה קסם אותנטי, מתיקות ועניין: ראיתי אותך כמה פעמים ושאלתי את עצמי למה לא בעצם? אז הנה שלחתי. 

האור זרח על מצחנו לאט לאט.

האיר בעד לנתונים חיצוניים, אי הבנות ופחדים. מתעקש לדבר, לפתוח, להניח דברים על השולחן. ביחד, אולי לאט, אבל באחיזה בוטחת חצינו את השער ששנינו הלכנו בו כברת דרך רבה מלחוד אל היחד.

שליחים טובים רבים היו בדרך להם פנים וצורות, בסופו של דבר השליח שלגביו הייתי הכי קטנת אמונה הביא לי את שאהבה נפשי. 

תודה לכם אנשי שליש גן עדן.

אוהבים ומעריכים -

יצחק ויעל.